פסק-דין בתיק ת"א 18404-03-09

1.         התובע יליד 1.6.65, שמאי רכב במקצועו, נפגע ביום 1.5.2005 בקרסולו, בנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן "החוק"), על פי הנטען.

2.         נסיבות אירוע התאונה כפי שעולות מתצהירו של התובע (ת/1) הינן כדלקמן:

ביום 1.5.2005 בשעות הבוקר המוקדמות, יצא התובע מביתו לכיוון מאפיה על מנת לקנות מאפים ולחם. במהלך הנסיעה ברכבו הבחין כי נורת ההתראה בלוח המחוונים דולקת כאות שאחת הדלתות של הרכב איננה סגורה. בהגיעו לצומת מרומזר, החליט לנצל את זמן ההמתנה באור אדום ולצאת מרכבו על מנת לסגור את הדלת האחורית כראוי. המדובר ברכב מסוג מיצובישי מגנום 4*4 אשר עלייה או ירידה ממנו כרוכה בשימוש במדרגה המותקנת בסף היציאה של הדלת. התובע התחיל לרדת מן הרכב, הניח את רגלו השמאלית על סף המדרגה כאשר ידו הימנית אוחזת בדלת הנהג, או אז הוריד את רגלו הימנית במהירות מטה, וזו נתקלה באבן השפה של אי התנועה המוצב במקום. בו במקום חש התובע כאב חד בכף רגל ימין, שאחריו לא יכול היה לדרוך על הרגל ונפל ארצה תוך שהוא נאנק מכאבים עזים. באותה שעה חלף עובר אורח במעבר החצייה אשר לשמע זעקותיו של התובע נחלץ לעזרתו. הוא תמך בו עד היכנסו לרכב ואף הסיעו ברכבו למבנה קופת חולים הסמוך למקום ועזר לו להיכנס לקופת חולים, ולאחר מכן נפרד ממנו לשלום באיחולי החלמה.

3.         בקופת חולים אובחנה אצל התובע רגישות במישוש בקרסול רגל ימין והומלץ לו על מנוחה למשך שלושה ימים. כעבור יומיים, כאביו גברו והוא פנה שוב לקופת חולים, שם אובחן אצלו קרע מלא בגיד אכילס והופנה לבית חולים רמב"ם, שם הומלץ לו על ניתוח באופן מיידי, אך לבסוף הוחלט על טיפול שמרני. רגלו של התובע גובסה ושוחרר לביתו תוך שנאסר עליו לדרוך על הרגל הפגועה.

4.         לאחר התאונה ובעקבותיה, נזקק התובע למעקב רפואי כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש, לרבות טיפולי פיזיותרפיה.  

5.         הנכות הרפואית

ד"ר יעקב גורדון אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בעקבות התאונה. בפרק הסיכום לחוות דעתו הוא כתב את הדברים הבאים:

" כיום עברו כ-5 שנים וחודשיים מהתאונה ומצבו של הנפגע הוא- יציב: אמנם גיד אכילס התאחה, אך הפגיעה הנדונה ותוצאותיה הותירו התעבות הגיד ונוקשות קלה באזור הקרע, אשר גורמות להגבלה בתנועות הקרסול הימני. האזור מעט רגיש למישוש. כמו כן, נותרה חולשה קלה של שרירי סובך הימני. כתוצאה מכך קיימת צליעה קלה בהליכה. ניתן לסכם כי קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי והתנועות".

הנתבעת ביקשה לזמן את המומחה לחקירה, אולם היא חזרה בה מבקשתה תוך שמירה על זכותה להעלות כל טענה רלוונטית במסגרת סיכומיה.

6.         הנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידי התובע וטענה כי פגיעתו של התובע אירעה בנסיבות אחרות שאינן מהוות תאונות דרכים על פי החוק. בנוסף הכחישה הנתבעת את הנזקים הנטענים על ידי התובע.

7.         דיון

            לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ועיינתי בחומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח את נסיבות התרחשות כפי שנטענו על ידו, ומשכך עסקינן בתאונה המהווה תאונת דרכים על פי החוק.

            מסקנה זו מתבססת על עדותו של התובע שהיתה עקבית וקוהרנטית וזכתה לאמוני. אמנם מדובר בעדות יחידה, אולם סיוע לה ניתן למצוא באישור הרפואי של קופת חולים שניתן בסמוך מאוד לאחר התאונה ובו נכתב "סיבת הפניה: ליפני שעה ירד מהרכב וקיבל מכה ברגל ימין והירגיש מתיחה חזקה בקרסול ימין" (ראה נ/1) (הטעויות במקור, כ.ג'), וכן בתיעוד הרפואי הנוסף שהוגש (תעודת חדר המיון והתיעוד של קופת חולים שצורפו לכתב התביעה).

8.         הנתבעת טענה כי אי זימונו לעדות של עובר האורח אשר סייע לתובע מיד לאחד התאונה, פועל לרעתו של התובע, אולם לא שוכנעתי בטענתה הנ"ל בנסיבות העניין, ומהימנה עלי עדותו של התובע בהקשר זה שבה אמר:

"כל האירוע הזה התרחש בצורה מאד מהירה מבחינתי. הכאב היה חד ופתאומי. הייתי המום ולא ציפיתי לזה. מצאתי עצמי שרוע על הכביש, על הרצפה, ונאנק מכאבים, ואותו אדם שחש לקראתי, ראה את הכאב שלי, ולא ידעתי אפילו לומר לו מה קרה לי, והייתי כל כך עסוק בכאב עצמו, כי הוא היה מאד חד, והאדם הזה סייע לי כי המרחק בין המקום של התאונה לקופ"ח "מכבי" הוא עניין של שלוש דקות. הייתי כל כך מרוכז בנזק, כלומר בכאב עצמו, שהכול נעשה באופן מהיר כזה, והוא נפרד ממני כי הוא בסה"כ עזר לי, ולא התעכבתי איתו, כי הייתי כל כך עסוק בכאב עצמו. " (עמ' 3 ש' 32-26)

9.         גם הסתירה הלכאורית שאליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה בעניין שעת התאונה, לא גרעה ממידת האמון שייחסתי לעדותו, שכן התובע העיד כי בהיותו עצמאי, שעות הבוקר המוקדמות הינן דבר משתנה אצלו והן נעות בין השעות 8:00 עד 10:00 בבוקר. בשים לב לעדותו הנ"ל וכן לעובדה שהליכי הקבלה והבדיקה בקופת חולים ארכו זמן כדבריו, עדות אשר לא נסתרה, וכן לעובדה שעל הצילום שבוצע לו הופיעה השעה 11:52, לא שוכנעתי כי בפנינו סתירה המכרסמת באמיתות גרסתו של התובע, הגם שיוזכר כי עדותו של התובע נמסרה בחלוף כשש שנים לאחר התאונה.

10.        בנוסף לא שוכנעתי כי תשובותיו של התובע בעניין הנזק נבעו מחוסר מהימנות אם כי מחוסר התמצאות בעניינים חשבונאיים וניהול ספרים כפי שיפורט בהמשך.

11.        המסקנה היא אפוא, שהנני קובעת כי התובע נפגע בתאונה המהווה תאונת דרכים על פי החוק, ומשכך הינו זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב כך על פי החוק.

12.        הנזק